<h1>בה"ג הלכ' פאה</h1>
<h2>דף נו:</h2>
וכל מיני דבני קצירה נינהו כגון חטה ושעורה וכוסמין ואורז ודוחן ופולין ושאר מינין דדמו להו מיחייבי בפאה מדאוריתא, מאי טעמא דכתב (ויקרא י"ט, ט') את קציר ארצכם מידי דבר קצירה אין מידי דלאו בר קצירה לא. ושאר מיני ירקות לא מחייבי פאה, דאמור רבנן (פסחים נ"ו:) באנשי יריחו נותנין פאה לירק שלא ברצון חכמים היו עושין, ותניא (שם נ"ז.) בן בוהיין נותן פאה לירק בא אביו ומצא עניים שהן טעונין ועומדין על פתח גנה אמר להם בני השליכו מעליכם ואני נותן לכם כפלים במעשר, ולא מפני שעינו צרה אלא שאמרו חכמים אין נותנין פאה לירק. אבל מיני אילנות ודאי מיחייבי בפאה, דתנן ובאילן האוג והחרובין וכו'. כל מידי דבר אכילה ניהו וצריך לנטירותא ומינטר ומילקט לאלתר בהדי הדדי ומכנש משתא לשתא ההוא ודאי מיחייב בפאה, דתנן (פאה פ"א ופסחים נ"ו:) כלל אמרו בפיאה כל שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום חייב בפאה, אוכל למעוטי סטים וקוצה, נשמר למעוטי הפקר, וגידוליו מן הארץ למעוטי כמיהים ופטריות, ולקיטתו כאחד למעוטי תאינה וכל דדמי ליה, ומכניסו לקיום למעוטי ירק. והיכא דאיכא נמי מידי מירק דמינטר על ידי דבר אחר מיחייב בפאה, דתניא נותנין פאה ללפת ולקפלט רבי שמעון אומר אף לכרוב ותניא אידך נותנין פאה ללפת ולכרוב רבי יוסי אומר אף לקפלט, ואמרינן נימא תלתא תנאי הוו, מאי אף אלפת, ותנא קמא דרבי יוסי היינו ר' שמעון ותנא קמא דרבי שמעון היינו רבי יוסי, ומאי ניהו היינו ירקות דמיכנסן לקיום, כגון בצלים וראשי לפתות וכל דדמי להו.
